היום הפנתי את רועי לפוסט הזה של יוסי גורביץ. הוא קרא אותו, ובהיותו יסודי ממני קרא גם את הקישורים שיוצאים ממנו וגם את התגובות שנכתבו לקישורים אלו, ואחרי שדיברנו על הפוסט הוא הפנה אותי לתגובה אחת כאן, של נועה קאופמן אחת, שענתה למגיב שמעליה אבל על הדרך, בכוונה או לא, גם ליוסי גורביץ, והיא בדיוק ההשלמה שהייתי צריכה לפוסט המקורי:
אני לא יודעת מה העמדה שלי לגבי הבקשה הזו, ובאופן כללי אני חושבת שצריך דיון מעמיק בשאלה האם אפשר להגיד לאנשים מה ללבוש ומתי (ולכן הפוסט מעט מקומם אותי).
אבל מה שאתה כתבת הוא פשוט קלאסיקה…
בוא תסביר לי בבקשה מדוע הכיבוש קודם למאבק למען שוויון מגדרי?
כי איכשהו המאבק הפמיניסטי תמיד צריך לפנות מקום ולהמתין עד שמאבקים חשובים יותר יסתיימו.
האם העובדה שדיכוי נשים קיים משחר ההיסטוריה גרמת לך לחשוב שזה בסדר שנמתין עוד כמה שנים? או שמא מכיוון שנשים לא מנהלות מאבק עממי?
יש לי תחושה שלא היית אומר לשחורים- סליחה, יש סדר עדיפויות, עכשיו אנחנו רוצים לסיים את המלחמה בעיראק, אז בבקשה תמשיכו לחיות לכם בשכונות שלכם בארה”ב ואל תפריעו לנו עם בקשה לשוויון.
ובאופן כללי, גבר אמור לסתום את הפה שלו לגבי מאבק פמיניסטי ולהקשיב מה יש לנשים שסביבו להגיד, ולא להודיע לנו מה חשוב לו יותר ומה לו.
אמן.
אה, ולגבי פייסבוק – בשבועיים האחרונים קיבלתי כמה מיילים נסערים מחברות ומכרות אכפתיות שגילו שיש מישהי שמשתמשת בתמונה שלי לפרופיל פייסבוק שלה, והייתי צריכה להרגיע אותן שזו אני ושרק החלפתי שם. אז הן שואלות למה ומתחילה רוטינה קבועה שבה אני מגמגמת משהו על זה שכעסתי על אובדן הפרטיות בפייסבוק והחלטתי לשנות את השם כאקט מחאתי, וגיליתי שבעצם יותר נוח לי ככה.
רק עכשיו נפל לי האסימון שבעצם כמעט כל אתרי הווב 2 הפופולריים עובדים על ניקים, ואילו בפייסבוק יש דרישה נוקשה (יחסית) לכתוב תחת שם אמיתי. ובעצם, ברשת חברתית כזו, שבה כל אחת יכולה לתייג תמונה שלי או להעיר משהו על הקיר שלי או סתם להציק, נוח לי הרבה יותר לכתוב תחת ניק. בניגוד לכאן למשל, שם אין לי שום שליטה על מה שנהיה מקושר אלי ומה לא. ובעצם, אני מתפלאה שלא כולם כותבים שם תחת שמות חלופיים.
ומכל המלל בסוף לא כתבתי את הדבר האמיתי – נושא לבוש הנשים בשייח ג'ראח כל כך נגע לי, כי אני הרגשתי שזה (הנושא המגדרי) אחד הדברים שהכי הקשו עלי בפעילות שלי נגד הכיבוש. אני לא פעילה היום, ואין לי תירוץ, אבל כשכן הייתי אז הספקתי לרכוש נסיון רע בפעילות משותפת לנשים ולגברים, שהוביל אותי להבנה שאני אוכל להשתתף רק בפעילויות לנשים בלבד. זה למעשה מה שקישר אותי בזמנו למחסום ווטש. גם שם לא חמקתי מהנושא, כי היחס של החיילים היה מאוד שונה כלפי לעומת הנשים המבוגרות שהן הרוב הגדול בארגון, אבל לפחות לא הרגשתי שאני באה למפגשים כחלק מקבוצת זכויות היתר ולמעשה יוצאת מנוצלת.
והכי טוב פשוט לקרא ישירות את הפוסט הזה:
http://dubikan.com/archives/1474