הבית שגרתי בו בשנות נעורי הוא בית אחורי, מאלו שלמספר הבית מתווסף א'. בבית הקדמי גרה משפחה חביבה שהיתה עמנו ביחסי שכנות טובים. הם היו קצת וולגרים, אב המשפחה בעיקר, אבל היו טובי לב ונחמדים.
שביל הכניסה לבית שלנו עבר תחת חלון ביתם. אם אב המשפחה היה רואה אותי עוברת, הוא היה באופן מאוד עקבי טורח לזרוק איזה משפט כאילו-חביב ובעל גוון סקסיסטי. אני שנאתי את זה, אבל הייתי נערה ממושמעת, ולא רציתי להרוס יחסים טובים, אז תמיד הייתי מחייכת ושותקת. ראיתי אותו זורק הערות דומות גם לאמא שלי ולאחותי, על הלבוש שלהן, על התחת, אבל להן זה לא ממש היה אכפת. כולנו התעלמנו. הדבר היחיד שהתעקשתי עליו הוא הסירוב להיות זו שקופצת אל השכנים להביא להם עוגה בחג, להחזיר תבנית שהושאלה או כל משימה דומה. צימצמתי מגע.
אבל כמה אפשר לצמצם מגע כשהאויב אורב בפתח הבית? זו באמת היתה ההרגשה. הורי טענו תמיד שהשכן טוב לב ובלתי מזיק, ורק בעל סגנון גס ובוטה. מבחינתי הוא היה צרה.
בסוף הוא חטף התקף לב. אני כבר גרתי במקום אחר, אבל בזמן ההתקף ממש דוקא כן נכחתי בבית הורי, עם מי שהיה בן הזוג שלי אז, שאפילו מיהר לגשת לביתם וניסה לבצע בו החייאה. אחרי שהוא מת הודתי ביני לבין עצמי, ואחר כך גם בפני הורי, שזה משמח אותי. צר היה לי מאוד על אשתו וילדיו, אבל מנקודת מבטי האנוכית, שמחתי להשתחרר מעולו.
עד כדי כך הטרדות קלילות יכולות להיות נוראות.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,56262,.aspx
מומלץ לקרא, אגב, גם את התגובה הראשונה (של דניאלה), שכתובה בחוכמה. וצפי סער הזאת, כבר כמה דברים מצוינים שלה קראתי. סימנתי לעצמי לעקוב אחריה.