משחק ומציאות

(כבר ניסיתי מלל, ניסיתי ריקוד, אולי בתמונות אמצא את התשובה.)

תמונות מביקור בפארק הקופים (בכלל לא ידעתי שיש כזה בארץ, ואני עוד לא סגורה על דעתי בעניין) בבן שמן.

לחיצה על התמונה מאפשרת צפייה בגודל קצת יותר גדול.

להתראות בעוד דקותיים,

תמר

אני מאוד אוהבת ספרי ילדים. יש לנו בבית ספרייה שלמה שלהם, שהתחלתי לצבור עוד הרבה לפני שהקטנות נולדו. הרבה מהם פורטים לי על נימי זכרונות ילדות מענגים, ואחרים קראתי בחנות ונשביתי בקסמם. רגישים, מצחיקים, ציוריים, דמיוניים, יש בהם את כל מה שצריך.
כמעט.

כי מה שחסר ברבים מהם, במיוחד בישנים, זה נקודת מבט פמיניסטית. והחסר הזה נמצא שם בהמון רמות – החל בזה שב"שלושים וחמישה במאי" הנהדר אין אצל הדוד מה לאכול כי אין לו אישה שמבשלת לו, וכלה בפניות הרבות (למשל ב"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים") לקורא, שהוא, כמובן, ילד ולא ילדה.
איך אקריא לבנותי ספרים כאלו? האם תמיד יצטרכו לבוא לצד הסיפור גם הסבר, ופרשנות, והסתייגות? הייתי רוצה שהן יקראו את הספרים כמו שהם ויבינו שכך העולם ושצריך לשאוף לשנותו כשיהיו קצת יותר גדולות. בתור התחלה, הייתי שמחה לשבת ליד מיטותיהן ופשוט להקריא להן תכנים לא נגועים, ובלשון נקבה.
אז מסתמן לו פרויקט: כזה שיעביר את כל הספרים האלה פילטר פמיניסטי. תיקון קל במקומות שדורשים תיקון, מחיקה קטנה ועקיפת שורה פה ושם.
שיהיה לי בהצלחה.

טוב, אולי בימים אלו אי אפשר לקרא למשהו שאינו רצח ברוטאלי, גזל אדמות מתמשך או רעידת אדמה קטלנית "מזעזע", ובכל זאת הרשו לי להביע שאט נפש משני מחזות שנגלו לעיני אתמול, בעת סיבוב קצר בדיזינגוף סנטר.
הראשון בהם היה חנות חדשה (לפחות עבורי) שנפתחה בקניון, על טהרת הדברים הורודים, לילדות שהוריהן אינם טורחים להגן עליהן מהמדרון החלקלק שנקרא קורבנות אופנה, או לחילופין לנסות לפתח אצלן מעט חשיבה עצמאית. הידד. השני, ונורא לא פחות בעיני, היה תינוק אומלל בן יומו ששכב לו בתוך עריסת עגלה בצבעי שחור-חאקי, וכוסה בשמיכה עם דוגמא צבאית. שאף אחד חס וחלילה לא יתבלבל, כן? (אני כמעט התפתיתי להציץ לתוך העריסה ולקרא בהתפעלות, בהשראת צ', קריאת "איזו תינוקת חמודה!")

הבית שגרתי בו בשנות נעורי הוא בית אחורי, מאלו שלמספר הבית מתווסף א'. בבית הקדמי גרה משפחה חביבה שהיתה עמנו ביחסי שכנות טובים. הם היו קצת וולגרים, אב המשפחה בעיקר, אבל היו טובי לב ונחמדים.

שביל הכניסה לבית שלנו עבר תחת חלון ביתם. אם אב המשפחה היה רואה אותי עוברת, הוא היה באופן מאוד עקבי טורח לזרוק איזה משפט כאילו-חביב ובעל גוון סקסיסטי. אני שנאתי את זה, אבל הייתי נערה ממושמעת, ולא רציתי להרוס יחסים טובים, אז תמיד הייתי מחייכת ושותקת. ראיתי אותו זורק הערות דומות גם לאמא שלי ולאחותי, על הלבוש שלהן, על התחת, אבל להן זה לא ממש היה אכפת. כולנו התעלמנו. הדבר היחיד שהתעקשתי עליו הוא הסירוב להיות זו שקופצת אל השכנים להביא להם עוגה בחג, להחזיר תבנית שהושאלה או כל משימה דומה. צימצמתי מגע.

אבל כמה אפשר לצמצם מגע כשהאויב אורב בפתח הבית? זו באמת היתה ההרגשה. הורי טענו תמיד שהשכן טוב לב ובלתי מזיק, ורק בעל סגנון גס ובוטה. מבחינתי הוא היה צרה.

בסוף הוא חטף התקף לב. אני כבר גרתי במקום אחר, אבל בזמן ההתקף ממש דוקא כן נכחתי בבית הורי, עם מי שהיה בן הזוג שלי אז, שאפילו מיהר לגשת לביתם וניסה לבצע בו החייאה. אחרי שהוא מת הודתי ביני לבין עצמי, ואחר כך גם בפני הורי, שזה משמח אותי. צר היה לי מאוד על אשתו וילדיו, אבל מנקודת מבטי האנוכית, שמחתי להשתחרר מעולו.

עד כדי כך הטרדות קלילות יכולות להיות נוראות.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,56262,.aspx

מומלץ לקרא, אגב, גם את התגובה הראשונה (של דניאלה), שכתובה בחוכמה. וצפי סער הזאת, כבר כמה דברים מצוינים שלה קראתי. סימנתי לעצמי לעקוב אחריה.

איזו הקלה זו, שאני אוהבת אותן כל כך. איזו הקלה זו שאני לא מתמוטטת, שאני לא מרגישה כלואה בבית, שאין לי פנטזיות להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולא לגרום להן להיות. איזו הקלה זו שאני לא בדיכאון. הכנתי את עצמי להכל – לעומס שלא ניתן לעמוד בו, לכך שבמשך שנה אני אהיה זומבי מהלך, לכך שיקח לי זמן ליצור איתן קשר ולהרגיש אליהן אהבה, לתחושות ניכור ובדידות, לתסכול. כל אלה לא הגיעו. ואיזו הקלה זו, לקבל שתי בנות ולחשוב שהן מהממות, למצוא את עצמי מתענגת עליהן, להסתכל עליהן ולהרגיש שאני נמסה, להרגיש שאני משוגעת עליהן. זה כמעט שרירותי, הרי זה היה יכול להיות אחרת, וכמה זה קשה כשזה אחרת.