ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2010"

הערה ושתי המלצות

יום שני, 19 באפריל, 2010

קיויתי שבבלוג החדש אני אכתוב דברים, ולא אזלוג מייד חזרה לפוסטים שמתמצים במתן לינקים לרהוטים ממני. אבל ההמלצות רבות – ואני מתנחמת בעובדה שאולי זה מעיד על כך שאני אמנם כבר כמעט לא קוראת ספרים בכלל, אבל כן מעבירה חלק ניכר מזמני בקריאת טקסטים מעניינים ברשת.

מהקל אל הכבד:

על השאלה "מהי השפה השנייה שהכי חשוב ליהודים ישראלים ללמוד?" ענה אבשלום קור, בסיום ראיון קצר בהארץ:
"ערבית. אני מאוד מצטער שלא לומדים ערבית בכל בית ספר… זה לא צריך להיתפש כשפה זרה, אלא ככישורי חיים, כמו ללמוד נהיגה ושחייה".

אז אני יודעת שעמדותיו שונות מאוד משלי, ויכול להיות שהמטרה שעומדת לנגד עיניו בידיעת הערבית שונה מזו שעומדת לנגד עיני, ולמרות זאת התשובה הזו יפה מאוד. והיתה שם עוד שאלה, על רוביק רוזנטל, שהוא ענה עליה תשובה מאוד יפה.

(ואני לא מתכוונת להציג פה תחרות, מה השפה הבאמת הכי חשובה, כי בעיני גם השפה האנגלית צריכה להיתפש היום ככישורי חיים, ובין הצורך בכישורי חיים בסיסיים שונים, קשה להשוות.)

דבר שני – אורלי העבירה לי קישור לסרטון מעניין על אנטישמיות. שריינו זמן, אני התחלתי לראות את הקטע בן 15 הדקות ורק לאחר מכן גיליתי שהוא הראשון מתוך ארבעה או חמישה.

דבר שלישי – הקטע הזה. אפרופו יום הזכרון, עמיר בניון וכל הכאב והגועל שמתערבבים בימים האלו.

הלואי שלא נדע עוד מלחמות.

השמאל הציוני וגם ירושלים ויום העצמאות

יום שישי, 16 באפריל, 2010

קראתי את מניפסט השמאל הציוני כשהוא החל להתפרסם. נניח לרגע להסתייגויותי מהעמדות המוצגות בו, אני שמחה על כך שהוא פורסם ועורר דיון. עם זאת, הדבר שמעיב על שמחתי זו הוא אולי חיצוני אבל בעיני מעיד על מהות – סגנון הכתיבה האלים והמתלהם, ה"מגניב" לכאורה, הינו בלתי נסבל בעיני. שמעתי על לא מעט אנשים שסלדו מהסגנון אבל נטו להתעלם ממנו ולתמוך בתוכן, אבל בעיני מסר עובר גם דרך הסגנון, ובמובן הזה המניפסט מעביר את אחד המסרים הנוראיים ביותר לטעמי.

מה גם שזה גורם לו להראות כמו גימיק שמזלזל באינטליגנציה שלי. רוצים לכתוב משהו רציני? כתבו אותו ברצינות, ולא בפופוליזם זול וגס.

***

בעניין אחר – אריאנה מלמד פירסמה בוינט שיר של יהודה עמיחי, שהייתי חייבת לשים כאן גם כן:

עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים,

נורא הוא.

איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?

מה יעשה בה?

יבנה ויבנה ויבנה.

ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב אל הבתים,

כמו זאבים הבאים לילל על כלבים

שנעשו לעבדי בני האדם.

***

דבר אחרון – כוחותי המדולדלים בתקופה זו אולי ימנעו ממני לבצע זאת, אבל אני נוטה לרצות לציין את הנכבה, לפחות כל עוד מרחף מעלינו החוק האוסר לעשות זאת.

מנגד, אני מרגישה בנוח גם לחגוג עצמאות. נראה לי שזה סימן טוב.

בכל פעם ש

יום שבת, 10 באפריל, 2010

בכל פעם שאני מוצאת מישהי מהברנז'ה שנדמה לי שהיא אינטליגנטית ומעניינת ולא שטחית ובא לי לעקוב אחריה, היא עושה איזה אקט – כמו קליפ הלל לנעלי עקב – שמוציא לי את החשק.

http://ayakorem.co.il/?p=285

באופן שלא הכי מותאם לעולם שסביבי, אני פשוט לא מבינה את הסיפור הזה של נעלי עקב, ואיך נשים עושות את זה לעצמן. וברור לי שזה הכי יפה בעולם, וגם אותי זוג מוצלח של עקבים יכול להפוך לנראית הרבה יותר טוב, אבל בחייאת. אין לכן ראייה יותר כללית של הסיפור הזה? חברתית ובריאותית?