עדכון מהיר – נולדו שתי בנות מהממות, ואני נפלתי כמו רבות וטובות ממני לכל מלכודות האמהות הקלישאתית, כולל משלוח תמונות שלהן במייל לכל קרובי. לזכותי יאמר שלא החלפתי עדיין את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לתמונה שלהן, נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.
לעניינינו, בין שקי הבגדים שקיבלתי/קניתי יד2, מצאתי בגד גוף לתינוקת שגרם לי חלחלה של ממש. רועי מיד רצה לזרוק אותו לפח, אני הגנתי עליו בגופי רק כדי לשתף אתכם בזעזוע. עכשיו נותרה דילמה: להשמיד או לתרום?
I wanna be a fashion victim
(הזהרתי מראש)
יש לי בחילה נוראית, לדעתי כי קראתי עכשיו על כל התפתחויות הלידה האפשריות (טבעי, אפידורל, קיסרי) וכולן נראו לי איומות. קיסרי כמובן מעביר בי את החלחלה הגדולה ביותר, ואני די חרדה מהאפשרות (המאוד סבירה) הזו. אפידורל גם נשמע איום כשמתארים מה בעצם קורה שם, וטבעי נשמע אחלה עד השלב שבו הכל יכול להסתבך ואז אם צריך ליילד את התינוק השני בקיסרי, זה נעשה בהרדמה מלאה.
לפני כן קראתי על "קשב", תהליך שבו לומדים לקרא את הסימנים לכך שתינוק צריך להתפנות, ולפיהם לוקחים אותו להתרוקן מעל סיר או אסלה, ללא שימוש בחיתולים. כששמעתי על זה לראשונה זה נשמע לי פסיכי, אבל היום כשקראתי זה דוקא קסם לי. אממה, אני לא יודעת אם אפשר להיות קשובים ככה לשני תינוקות. גם אם יש אחרים שיכולים, אני לא יודעת אם אני אוכל.
ובכלל, אני מפנטזת על לא להביא מטפלת. פתאום נראה לי סיוט לחלוק את יומי כאן עם שתי הבנות ועם אישה זרה, ולא בא לי על זה. כולם אומרים לי שאני אהיה כל כך עייפה וכל כך זקוקה לעזרה, שלא יהיה לי אכפת בכלל מי תהיה כאן, העיקר שיהיו עוד שתי ידיים עובדות. סביר להניח שכולם צודקים, אבל עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי בעיני להתחיל לראיין כל מיני נשים זרות במחשבה שאיתן אצטרך לחלוק את יומי בתקופה הכל כך רגישה ואישית הזו.
היום הפנתי את רועי לפוסט הזה של יוסי גורביץ. הוא קרא אותו, ובהיותו יסודי ממני קרא גם את הקישורים שיוצאים ממנו וגם את התגובות שנכתבו לקישורים אלו, ואחרי שדיברנו על הפוסט הוא הפנה אותי לתגובה אחת כאן, של נועה קאופמן אחת, שענתה למגיב שמעליה אבל על הדרך, בכוונה או לא, גם ליוסי גורביץ, והיא בדיוק ההשלמה שהייתי צריכה לפוסט המקורי:
אני לא יודעת מה העמדה שלי לגבי הבקשה הזו, ובאופן כללי אני חושבת שצריך דיון מעמיק בשאלה האם אפשר להגיד לאנשים מה ללבוש ומתי (ולכן הפוסט מעט מקומם אותי).
אבל מה שאתה כתבת הוא פשוט קלאסיקה…
בוא תסביר לי בבקשה מדוע הכיבוש קודם למאבק למען שוויון מגדרי?
כי איכשהו המאבק הפמיניסטי תמיד צריך לפנות מקום ולהמתין עד שמאבקים חשובים יותר יסתיימו.
האם העובדה שדיכוי נשים קיים משחר ההיסטוריה גרמת לך לחשוב שזה בסדר שנמתין עוד כמה שנים? או שמא מכיוון שנשים לא מנהלות מאבק עממי?
יש לי תחושה שלא היית אומר לשחורים- סליחה, יש סדר עדיפויות, עכשיו אנחנו רוצים לסיים את המלחמה בעיראק, אז בבקשה תמשיכו לחיות לכם בשכונות שלכם בארה”ב ואל תפריעו לנו עם בקשה לשוויון.
ובאופן כללי, גבר אמור לסתום את הפה שלו לגבי מאבק פמיניסטי ולהקשיב מה יש לנשים שסביבו להגיד, ולא להודיע לנו מה חשוב לו יותר ומה לו.
אמן.
אה, ולגבי פייסבוק – בשבועיים האחרונים קיבלתי כמה מיילים נסערים מחברות ומכרות אכפתיות שגילו שיש מישהי שמשתמשת בתמונה שלי לפרופיל פייסבוק שלה, והייתי צריכה להרגיע אותן שזו אני ושרק החלפתי שם. אז הן שואלות למה ומתחילה רוטינה קבועה שבה אני מגמגמת משהו על זה שכעסתי על אובדן הפרטיות בפייסבוק והחלטתי לשנות את השם כאקט מחאתי, וגיליתי שבעצם יותר נוח לי ככה.
רק עכשיו נפל לי האסימון שבעצם כמעט כל אתרי הווב 2 הפופולריים עובדים על ניקים, ואילו בפייסבוק יש דרישה נוקשה (יחסית) לכתוב תחת שם אמיתי. ובעצם, ברשת חברתית כזו, שבה כל אחת יכולה לתייג תמונה שלי או להעיר משהו על הקיר שלי או סתם להציק, נוח לי הרבה יותר לכתוב תחת ניק. בניגוד לכאן למשל, שם אין לי שום שליטה על מה שנהיה מקושר אלי ומה לא. ובעצם, אני מתפלאה שלא כולם כותבים שם תחת שמות חלופיים.
הבלוג הזה לחלוטין לא הצליח למלא את הייעוד עבורו נוצר. חשבתי שהוא יגרום לי לנסח מחשבות מפוזרות בצורה יותר סדורה, לגבש עמדות ולהביע אותן באופן מנומק ומאורגן, ובכלל, חשבתי שאולי זה שיהיה לי בלוג עצמאי בוורדפרס יהפוך אותי לאחת מ"בעלי הבלוגים העצמאיים" שאני קוראת ומרגישה שיש להם כל כך הרבה מה לומר על כל דבר.
יש לי מה לומר על הרבה דברים, אבל הם כמעט אף פעם לא חורגים מהנאמר בשיחת סלון שגרתית על הנושאים הרלוונטיים. במופעי ריקוד אנחנו בוחנות האם יצירה היא "ראויית במה" או לא. אז גם הבלוג הוא במה, והדברים אינם ראויי במה.
זו אולי היתה הגדולה של ישראבלוג – הוא היה סטודיו ולא במה. הדברים לא היו צריכים להיות "ראויים" בשביל להכתב בו, לפחות לא אצלי.
ומה יש לי לומר עכשיו? הרי בעצם יש לי המון. נושא חדש, גדול ומסעיר נפתח בפני, ואני חוקרת אותו ללא הרף. אבל אני עדיין מתקשה לוותר על החלום, שהבלוג הזה יגיד משהו יותר כללי על העולם, ולהשלים עם זה שאולי נידונתי לכתוב בלוג-אמהות. כזה שמתחיל בהריון על הפתעותיו, ממשיך בלידה, משופע ב"טפו טפו טפו", נוזף בגלי הצרכנות ולעתים מתפתה להם, דן בקשיים ובהנאות של גידול ילדות.
אני? בלוגים של אמהות? מה לי ולזה?
קיויתי שבבלוג החדש אני אכתוב דברים, ולא אזלוג מייד חזרה לפוסטים שמתמצים במתן לינקים לרהוטים ממני. אבל ההמלצות רבות – ואני מתנחמת בעובדה שאולי זה מעיד על כך שאני אמנם כבר כמעט לא קוראת ספרים בכלל, אבל כן מעבירה חלק ניכר מזמני בקריאת טקסטים מעניינים ברשת.
מהקל אל הכבד:
על השאלה "מהי השפה השנייה שהכי חשוב ליהודים ישראלים ללמוד?" ענה אבשלום קור, בסיום ראיון קצר בהארץ:
"ערבית. אני מאוד מצטער שלא לומדים ערבית בכל בית ספר… זה לא צריך להיתפש כשפה זרה, אלא ככישורי חיים, כמו ללמוד נהיגה ושחייה".
אז אני יודעת שעמדותיו שונות מאוד משלי, ויכול להיות שהמטרה שעומדת לנגד עיניו בידיעת הערבית שונה מזו שעומדת לנגד עיני, ולמרות זאת התשובה הזו יפה מאוד. והיתה שם עוד שאלה, על רוביק רוזנטל, שהוא ענה עליה תשובה מאוד יפה.
(ואני לא מתכוונת להציג פה תחרות, מה השפה הבאמת הכי חשובה, כי בעיני גם השפה האנגלית צריכה להיתפש היום ככישורי חיים, ובין הצורך בכישורי חיים בסיסיים שונים, קשה להשוות.)
דבר שני – אורלי העבירה לי קישור לסרטון מעניין על אנטישמיות. שריינו זמן, אני התחלתי לראות את הקטע בן 15 הדקות ורק לאחר מכן גיליתי שהוא הראשון מתוך ארבעה או חמישה.
דבר שלישי – הקטע הזה. אפרופו יום הזכרון, עמיר בניון וכל הכאב והגועל שמתערבבים בימים האלו.
הלואי שלא נדע עוד מלחמות.